ואומץ הוא דבר נרכש.
זה שריר שאפשר לאמן אותו, עם הכלים המתאימים.
אני מלמדת את הסוס שלי להיות אמיץ.
בכל פעם שאני רוכבת והוא מחליט שמשהו נורא מפחיד, אנחנו ניגשים אליו במקום לברוח, מסתכלים עליו מכמה זוויות, מרחרחים אותו קצת, וכשהוא מבין שזה לא באמת מפחיד – אנחנו ממשיכים בדרכנו
(ואם על הדרך מצאנו איזה ציץ ירוק לנשנש ליד האירוע – בכלל הרווחנו).
בדקה של סבלנות נחושה מצידי – הסוסון שלי לומד להיות אמיץ.
בפועל – אני בעצם מלמדת את עצמי להיות אמיצה. להתמודד. לקחת צעד קדימה גם אל הלא נודע.
לבטוח בעצמי, בכלים שרכשתי, באיכויות שלי,
לסמוך על האדם שאני, על מערכות היחסים שיצרתי סביבי,
להאמין ביכולות ובעוצמות של עצמי,
ולפרק את שלל האלמנטים שמרכיבים את הדברים ה"גדולים ומפחידים" לגורמים קטנים וקלים יותר להתמודדות.
הרי אם בורא עולם, או היקום (או כל כינוי אחר שמתחבר לכם ל"מי שאחראי על האחריות") היה רוצה שאני אמות – הוא היה פשוט דואג להרוג אותי.
מה שאומר, בהיגיון שלי, זה שמה שזה לא יהיה, וכמה שאני באותו רגע מאותגרת – זה לא באמת גדול עלי, זה רק אומר שיש בי כנראה הרבה יותר עוצמות ממה שאני מודעת.
וגם בך – אני בטוחה.