הביחד שאחרי הכתוביות

איך זה שאנחנו עדיין ביחד?

בהתחלה זה היה ברור. אהבה גדולה, חברות, המון צחוק, רגעים ספונטאניים, ערבים שקטים..

ולאט לאט שיגרה. בהתחלה עוד תיקשרנו, דיברנו על היום שעבר, על תכניות לעתיד, מחשבות, חלומות..

ואז לאט לאט זוגיות בהבהובים. הגבר-אישה-גבר כמעט ולא מורגשים. כבר לא שואל איך עבר עליך היום כי אני טרוד בדברים אחרים, ואם שואלת מה התכניות זה כדי לדעת איך לתכנן את הלו"ז עם שאר החיים..

ומתמסרים לדברים אחרים, ומשנים סדרי עדיפויות, והזוגיות הופכת לשותפות לאותה קורת גג. גבר מאבד גבר, אישה מאבדת אישה והאור שביניהם נהיה חיוור-חיוור, כמו נר אחד בתוך אוהל קרקס ענקי.

והקרקס הזה הוא חתיכת הפקת ענק – שלא יהיו ספקות. מופעים שונים בו-זמנית על במות שונות, וכלום לא יעבוד אם לא תצליחו להיות לולייני על-חלל שמצליחים איכשהו לא לאבד את זה – ונופלים שדודים בלילה אל חיקה של שינה שנראה שאף פעם לא מספיקה..

וההרגלים הקטנים שפעם חיבבנו איבדו את חינם. ושנינו כבר לא נראים כמו פעם. כבר כמה זמן שהיא מרגישה שהוא לא רואה אותה, כאדם, כאישה. ובעיניים שלה הוא כבר לא כ"כ גבר, או הגבר שלה כמו שפעם היה. הפרטנר/ית שבחרתי לבלות איתו/ה את חיי הופך/ת למובן מאליו, לחלק מהתפאורה, וכל מה שמעניין אותי בסוף היום זה שיעזבו אותי בשקט, כדי שאוכל אולי למלא קצת מצברים ליום התובעני של מחר. ואין לי כוח..

אז איך זה שאנחנו עדיין ביחד? שאלה טובה.

דרך אחורה – אין. קדימה – לא תמיד רוצים לראות את כל השבילים, כי אין כח, כי עסוקים בדברים אחרים, כי מפחדים, כי נוח, כי רוצים רק קצת שקט, כי…

ובכל זאת,

לפעמים, הקסם חבוי בדברים הקטנים. בלהקדיש כמה דקות בסוף היום להסתכל אחד-לשניה-לאחד בעיניים, לשאול איך עבר עליך היום, ולהקשיב. בלהחליט שלוקחים יום קבוע בשבוע שעה-שעתיים (שלוש שעות לנועזים) רק לעצמנו. לצאת מהבית, ביחד, לאנשהו, לבד, רק אנחנו. בלי מחוייבויות. העולם יחכה שעה-שעתיים, ואפילו יפרגן.

ואולי – גם אם ההתחלה תרגיש קצת מאולצת, ההרגל החדש יתפוס מקום ויהפוך לכייף, להיכרות מחודשת עם זה שבחרתי לחיות איתו. להכרת תודה.

ואולי לא. אבל לפחות נדע.