הכתובים מספרים על נח שהיה צדיק בודד בסדום, ונבחר ע"י האל להציל חופן בע"ח ואת משפחתו מהמבול הגדול. אבל זה שייך לסיפור אחר אי אז מזמן..

כיום, בימינו אלה, נראה שהאנושות בחרה ב"נוח" כשאיפה או דרך חיים (מלבד ה"פולניות", כמובן, שלא באו לכאן כדי להנות..).

האמת – אין רע בנוח. נוח זה נעים ושליו, זה אפילו נפלא!
יש לנו חנויות נוחות בתחנות דלק עם כל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו שפתאום נזדקק לו באמצע הדרך, יש לנו בבית מבחר רהיטים וכלי בית מפנקים, טכנולוגיה שממשיכה להתפתח ומספקת נגישות ופתרונות למגוון דברים תוך הפעלת מאמץ מינימלי – הכל בהישג יד, ונוח.

מדעי החברה טבעו את המונח "איזור הנוחות" כדי להגדיר איזור (מנטאלי) שבו אנחנו מרגישים בטוחים ומוגנים. המקום בו הכל מוכר, נעים, ומותאם למה שאנחנו "רגילים" אליו.
התפיסה היא שמסביב לאיזור הזה נמצא "איזור הלמידה", שכדי להגיע אליו אנחנו צריכים לצאת מגבולות איזור הנוחות ולעבור דרך "איזור הפחדים",
ומסביב לאיזור הלמידה נמצא "האיזור המסוכן" והלא נודע.
אם היינו מציירים את זה רגע, זה היה נראה כמו ציור של מטרה (כמו מטרות של חיצים) כשהעיגול המרכזי הוא איזור הנוחות, מסביבו עיגול איזור הפחדים, סביבו איזור הלמידה וסביבו עיגול איזור הסכנה.
ואנחנו, כמובן, מכוונים לקלוע אל איזור הנוחות הנחשק.

כשחושבים על זה, אפשר להבין את האתגר שביצירת שינויים משמעותיים וארוכי טווח בחיינו. הם הרי מאלצים אותנו לצאת מגבולות איזור הנוחות דרך איזור הפחדים, בו צפות כל הסיבות לא לשנות כלום לעולם, אל איזור הלמידה בו אנחנו אמנם צומחים ומתפתחים, אבל גם הוא גובל באיזור סכנה. במקום מסויים היציאה מאיזור הנוחות עשויה לתת תחושה של סכנה כמעט קיומית, מעצם התנועה אל כיוון הלא נודע..

בעיניי, שינוי הוא קצת כמו נעל חדשה. לפעמים הוא הכרחי ובלתי נמנע, לפעמים הוא בחירה מרגשת/משמחת, ועדיין תהיה בד"כ תקופת הסתגלות שבה קצת לוחץ ולא נוח.

ומה קורה כשאנחנו בכל זאת רוצים משהו שהוא פחות חלק מהשיגרה שלנו, כשאנחנו רוצים שינוי כלשהו, או אפילו זקוקים למשהו אחר?
ונגיד שהבאנו את עצמנו לכדי החלטה לבצע שינוי – למה בכל זאת אנחנו לא תמיד מצליחים לעגן אותו, להטמיע הרגלים חדשים, להתמיד בקיום הבטחות שעשינו לעצמנו להתנהלות שונה, ולפעמים אפילו במחיר יקר?
איך מגיעים למצב שבו הוא הופך לטבעי יותר ו"מחזיק" לאורך זמן?

התשובה היותר נפוצה תהיה "צאו מאיזור הנוחות". ישנם אף כאלה שאומרים שהאויב הגדול ביותר של השינוי וההתפתחות הוא הנוחות.

ואנחנו בד"כ נוטים לגשת אל שלב הביצוע עם המון מוטיבציה ואנרגיה, שזה טבעי ונהדר. ועם זאת, התנופה הזאת לפעמים מייצרת צעדים גדולים מאד בנעליים חדשות ולא "מרוככות", שמהר מאד מייצרות אי נעימות עד שכבר לא נעים לדרוך בתוכן, ואז מתחילים להימנע.
ולא משנה כמה הצעדים קטנים עם הזמן, החוויה השלילית (או היעדר החוויה החיובית) כבר שם, מוטבעת, ומורידה לנו את המוטיבציה להמשיך.
נוצר צורך בהתמודדות, מאתגרת יותר או פחות, ועדיין התמודדות והתנסות אחרת, חדשה, ללא ערבויות להצלחה.

הגישה האישית שלי (בכל תחומי החיים) היא שינוי הפרספקטיבה.
"פטנט הקסמים" שלי הוא הגדלת איזור הנוחות. ומה זה אומר?
זה אומר צעדים קטנים, ו"עיבוד הקרקע" במעבר באיזור הפחדים בדרך אל איזור הלמידה כך שיתמזגו אל תוך איזור הנוחות. ככל שנבקר יותר בגבולות איזור הלמידה, נטשטש את איזור הפחדים ואת הגבולות בין איזור הנוחות ואיזור הלמידה. ייווצרו שבילים חדשים, וככל שנצעד בהם יותר הם יתרחבו ויהפכו לנוחים יותר, והנה הגדלנו מעט יותר את איזור הנוחות, צמצמנו את הפחדים, הגענו ללמידה ו"דחפנו" רחוק יותר את איזור הסכנה – "ריכוך" של הנעל החדשה עד שתתאים כמו גרב לרגל ותהיה נוחה.
ולא חייבים ליישם את זה רק בתהליכי שינוי מוצהרים/גדולים. גם שינויים קטנים בביצוע פעולות וטקסים יומיומיים, "שבירות שיגרה" קטנות, תורמים להגדלת איזור הנוחות, מעצם ההתמודדות איתם.
צעדים קטנים והתמקדות בהצלחות הקטנות גם משמרים מוטיבציה להמשיך לאורך יותר זמן, בניגוד לציפיות (שלא תמיד עומדות במבחן המציאות) להישגים גדולים.
ואם יש לכם אנשים טובים באמצע הדרך, או כאלה שמלווים אתכם כבר מתחילתה – אשריכם והנה עוד צעד לכיוון ההצלחה.

בשורה התחתונה – את המעצור האמיתי כשאנחנו באמת רוצים משהו, כמו גם את ההצלחה – אנחנו יוצרים לעצמנו. הכל בגישה ובתפיסה. וככל שנגדיל את איזור הנוחות יותר – איכות החיים שלנו תעלה בהתאמה.