כמה פעמים יצא לנו בחיים שחשבנו שהצד השני אמור/ה כבר לדעת בדיוק מה עובר לנו בראש, ו/או מה אנחנו רוצים שיקרה (או לא יקרה)? או, להבדיל, עוד טרם ההיכרות אנחנו מצפים לקבל משהו מהצד השני – התנהגות, אופן התנהלות כללית, וכד' – כי ככה אנחנו חושבים שהדברים צריכים להיות. מוסכמות שאנחנו חושבים שהן ברורות מאליהן ובסיסיות בכל מערכת יחסים.

ויחד עם זאת, כשמצפים מאיתנו – שם מתחיל הקרב האמיתי. כי אני – אני בפני עצמי ואף אחד לא יתייחס אלי כמובן מאליו. אני לא אמור/ה לנחש, ובטח לא לדעת מה נראה לכם שצריך (או לא צריך) לקרות. אני לא אהיה קורבן להגיגים או לגחמות שלכם, ואם לא תגידו במפורש – אין לי מה לעשות עם זה (בינינו, בהרבה מקרים גם אם הציפיות מפורטות במפורש זה לא ממש עוזר). והתוצאה – תחושות כמו תסכול, כעס וחוסר הוגנות מציפות ומעכירות את מערכת היחסים.

אני חושבת שיש משהו פסיבי-אגרסיבי ולא הוגן בציפיות המופנות כלפי האנשים שבחיינו.

כי ככה זה עם ציפיות.. הן מחפיצות אנשים. לוקחות אדם בעל דעות, תחושות, תובנות, רגשות, אינטיליגנציה, חלומות, תפיסת עולם, ערכים, ידע ותבונה, ומכניסות אותו לקטגוריה. מתייגות אותנו כמו חפץ בחנות. אני מצפה מבעלי שיעשה (או לא יעשה), אני מצפה מאישתי שתהיה כזאת, אני מצפה מהחברים שלי שיעמדו ב"כללים" מסויימים, מצפה מהבן/בת שלי שיהיו ככה וככה ויתנהלו באופן זה או אחר, מהעובדים שלי שיהיו כאלה, מהבוס שלי שיהיה אחרת, מבת/בן הזוג העתידיים שלי שיהיו גם.. וגם..  ועוד…

תגידו, מי הכתיר אותנו בכלל לקבוע איך הדברים "צריכים" להיות באופן כזה מוחלט? זה שנתנו לי איזה תואר או הגדרת תפקיד כלשהי? זה שנהייתי בעל/אישה/חבר/אח/בן/בת/בוס?

לכל מקום יש דרכים אינספור המובילות אליו, ולכל אתגר יש אינספור אופציות לפתרון. זה שאני רואה את העולם בדרך מסויימת שאני תופס כיחידה/"נכונה" – לא הופך את העולם ל"לא עומד בציפיות" או "לא מספיק טוב", אלא אותי לקצת.. איך נגיד את זה.. מקובע? פחות חזק ממה שתפסתי מעצמי? יותר.. קטן? אפילו קצת.. פחדן..? (סליחה)

[אגב, הפירוש המילוני של ציפייה הוא המתנה, תקווה, ייחול. ברמה הפסיכולוגית/נפשית, ציפיות נוצרו אצלנו כאיזשהו מנגנון התמודדות עם הלא נודע שעתיד להגיע. סוג של תקווה למשהו. רק שעם הזמן הצורך שלנו באיזשהיא אחיזה, הוביל לזה שהן קיבלו תפנית לכיוון קצת אחר. הן הפכו לנשק פסיבי בידיים של אלה שמתקשים להתמודד. אז הם מצפים שהדברים יהיו אחרת. את מקום הייחול, השאיפה, התקווה, האופטימיות והתקדמות לכיוון של צמיחה – תפסה ישיבה פסיבית, שיפוט, והחפצה, במחשבה שהדברים פשוט יקרו אחרת, ללא עשייה.]

ואיך מתקדמים מכאן, בעצם?

ובכן, אני לא מתיימרת לדעת לספק נוסחה. רק חומר למחשבה – אני מאמינה שהתובנות, החוכמה והאומץ כבר נמצאים בכם. עם זאת, אני חושבת שברגע שניתן מקום לקיומו של האדם האחר כאדם שלם ובעל עולם עשיר משלו, "ניישר קו" בין העולמות והתפיסות של הצדדים השונים, נביט בגובה העיניים, נתקשר את הצרכים והבקשות שלנו, ניצור סוג של הסכם הדדי להתנהלות הכללית בינינו, נתייחס באמפתיה לאדם שמולנו סתם כי הוא אדם, נבין שלא הכל קורה ויקרה כמו שלנו נראה שנכון וצריך לקרות, ונקשיב רגע – יש מצב שנמצא את עצמנו סבלניים ואדיבים יותר, חכמים יותר, עשירים יותר, הסביבה שלנו תהיה נעימה ומפרגנת יותר, ואולי אפילו נמצא בעזרת הצד השני גירסא משופרת של עצמנו ונתעצם, ככה "על הדרך".