שחרר וסלח

זה לא פשוט לסלוח. אנחנו כבר יודעים שזה מזכך וחשוב ובריא, ועדיין מדובר במשימה שלמרות ההבנה והרצון – הביצוע שלה קצת יותר מאתגר.. ("easier said than done").

למה, בעצם?

נתחיל רגע מהבנה הגיונית של הדברים. מתי בעצם נוצר צורך בסליחה? מתי אנחנו מרגישים שמגיעה, או לא תזיק לנו, התנצלות? האם אנחנו מרגישים צורך לקבל התנצלות, או הסבר, ממי שאנחנו מרגישים שהחמיא לנו, עשה למעננו, העצים ושימח את ליבנו? לא כ"כ. הצורך בקבלת הסבר או התנצלות מגיע בד"כ אחרי שאנחנו מרגישים פגיעה, כשמתעורר בנו רגש של כאב, צער, תסכול, כעס, או אפילו אי נוחות.

האם הסליחה שלנו היא בהכרח תוצר של הסבר מהצד השני, התנצלות, הבטחות לשינוי וכד'? וואללה לא תמיד. ישנם הרבה מקרים בהם אנחנו מרגישים שאנחנו "צודקים" ו"מגיעה לנו" התנצלות על מה שהצד השני עשה או לא עשה, אמר או לא אמר. אבל הצד השני לא "מודה" בזה, לא רואה את זה, או לא חושב שהוא יצר סיטואציה שבה יש צורך בהתנצלות כלפי הצד השני. והתוצאה – אנחנו מסתובבים ממורמרים, פגועים, או מתוסכלים, והצד השני, בהרבה מהמקרים לא כ"כ מודע, או לא מעוניין ללבן את הדברים או לשפר את המצב.

כשאנחנו נמצאים במצב הזה שקשה לנו לסלוח, למרות הרצון "לשחרר" ולשים הכל מאחורינו, ישנן כמה וכמה דרכי פעולה אפשריות לזירוז הסליחה.

למשל: אם האדם חשוב לכם, אפשר ליזום תקשורת עם הצד השני ולהסביר לו על תוצאות האינטראקציה הקודמת ביניכם – לנסות ללבן את הדברים פנים מול פנים. בשקט, ברוגע, עם הזדמנות שווה לשני הצדדים להגיד את אשר על ליבם ולבקש סליחה. אם לא על הדברים עצמם, אז על הדרך שבה המסר הועבר;   אפשר לנסות להבין מאיפה הצד השני מגיע, מה עובר עליו, מה יכול היה לגרום לו ליצור את הסיטואציה הזו, בין אם היא הייתה מכוונת או לא, ולסלוח;   אם האדם פחות משמעותי לכם, אפשר להודות בזה ולשחרר את עצמכם בלסלוח לו, ואז לשחרר את עצמכם מנוכחותו הכללית – "לחתוך" אותו מהחיים שלכם (לא באמצעות מסור חשמלי). מי שלא נעים לנו ולא מהווה השפעה חיובית, לא חייב להישאר חלק מהחיים וההתנהלות היומיומית שלנו;    במידה ואי אפשר "לחתוך" – אפשר "לסנן", להגיע להבנה שאני "תקוע" איתו כרגע, מכל סיבה שהיא, אבל אני לא חייב לתת תשומת לב, משמעות או התייחסות מיוחדת למילים או למעשים שלו (כמו "רעש לבן" ברקע – נמצא שם, אולי אפילו קצת מציק לפעמים, ועם זאת אנחנו לא צועקים עליו שייעלם, או מודיעים לו שהוא "רעש לבן", אלא רק מסננים אותו החוצה בשקט);    וישנן, כמובן, דרכים יצירתיות נוספות לפעול לקירוב המסוגלות לסלוח. הפואנטה היא להגיע למצב שבו אני סולח, ולא נושא על כתפיי את נטל הרגשות השליליים שהתעוררו בי.

כשמדובר בי, אני מעדיפה לעצור ולהתבונן רגע פנימה, לפני הכל. לבדוק עם עצמי למה, בעצם. לנסות רגע להבין מה אני בעצם מרגישה, ממה באמת נפגעתי/התעצבנתי. האם זה מהמיליםמעשים של הצד השני? האם זה מהדרך או הסיטואציה שבה הם נאמרו/נעשו? האם זה קשור לבן אדם הספציפי הזה, או שגם אם מישהו אחר היה אומר/עושה את אותם הדברים הייתי מגיבה/מרגישה באותה הצורה? והשאלה הכי מאתגרת – האם התגובה או הרגש שהתעוררו בעקבות הדברים מגיעים ממקומות שהם בכלל שלי (אמונה שלילית שלי כלפי עצמי, דימוי עצמי, תפיסה עצמית, אנרגיות נמוכות, רגש קודם שהסיטואציה רק העצימה אותו, וכד')? כמובן שכנות מלאה היא קריטית כאן להצלחה. לנסות להסתיר דברים מהעולם זה דבר אחד. לא להיות כנים עם עצמכם – זו כבר אופרה אחרת.

אחרי שהבנתי מה אני באמת מרגישה ומה "הדליק" אותי, אני יכולה לבחור בדרך שבה אפעל, בהתאם לסיטואציה, לאדם שמולי, לטיב הקשר בינינו וכד'. לפעמים אני נוקטת בפעולה שתעזור לי "להשתחרר" – בין אם ללבן פנים מול פנים, לחתוך, או כל פתרון רלוונטי אחר. לפעמים אני מבינה שלהתחיל לפתוח את הנושא לא יקדם אותי לשום מקום, וכל רגע שאני נשארת עם התחושות האלה הוא רגע מבוזבז, ואני סולחתמשחררת את הסיטואציה ומפיקה לקחים לאינטראקציה הבאה.

לפעמים, אני מבינה שהרגש התעורר מתוך זה שהדברים איכשהו "לחצו לי" בדיוק על ה"כפתורים" הנכונים, נקודות החולשה שלי, ואין קשר למעביר המסר שהיה מולי באותו הרגע. שם אני רואה בסיטואציה סוג של מראה ומאפשרת לעצמי ללמוד עוד משהו. אני לוקחת עוד צעד קדימה להיותי אדם שלם ומאושר יותר. שם אני סולחת לעצמי (ככה זה כשלא מושלמים..), ואומרת תודה.

בשורה התחתונה – בחיים האלה יש לנו שליטה רק בדבר אחד – במעשים שלנו. והבחירה מה לעשות איתם ואיך לחיות אותם היא שלנו. מי שסוחב איתו את נטל הרגשות השליליים והשלכותיהם הם אנחנו. אז קחו עוד צעד לכיוון החופש, סלחו בנדיבות ושחררו, אנשים יקרים. זה משחרר..

 

"Forgiveness is for yourself because it frees you. It lets you out of that prison you put yourself in" (Louise L. Hay)     [סליחה היא עבורך כי היא משחררת לחופשי. היא מוציאה אותך מהכלא בו כלאת את עצמך.]