כמה מילים על קורבנות (Victimhood)

נתחיל רגע מהמושג קורבן..
קורבן, במשמעות המילונית, הוא מושא פגיעה – מי שפגעו בו.
כשאדם הוא קורבן למשהו, מדובר במשהו שקרה לאדם נגד רצונו וללא אפשרות מצידו לשלוט בסיטואציה, או להגיב ולשנות את מה שקורה.

עם זאת, קורבנות, בעיניי, לאו דווקא מתבטאת בהיות האדם קורבן לפגיעה,
אלא מתבטאת במה שקורה אחר כך, בתום הסיטואציה/האירוע,
ובתפיסה הכללית בחיים.

למען הסר ספק – חלילה אין בי אצבע מאשימה כלפי קורבנות לאירועים, פגיעות, ו/או חוליים למיניהם, ואין בעיני הצדקה לפגיעה מכוונת בכל יישות שהיא.

ועכשיו אחרי שזה הונח על השולחן נוכל לחזור לעניין שלשמו התכנסנו..

קורבנות, כמו חופש, היא תפיסה.
היא דרך התבוננות על החיים, היא מנגנון הגנה, היא בריחה, היא ניסיון התמודדות, או סיפוק צורך מסויים.
היא באה מתוכנו ולא חייבת באמת להיות חלק מהחיים שלנו.
היא משליכה אחריות לכל מה שקורה (או לא קורה) לנו על מה ומי שסביבנו – מיקוד חיצוני.

בעיני, השאלה היא לא מה עשו לי (או לא עשו עבורי), מתי, ולאיזה פרק זמן. השאלה היא איך אני בוחרת להתייחס לזה, איך אני מפרשנת את זה, איך אני בוחרת להמשיך הלאה מכאן.

העניין הוא שהבוחרים בקורבנות, ברובם, נאחזים בה וחוששים לשחרר. היא ממכרת, היא נטמעת בתוך היומיום ומרגישה חלק ממי שאני, ובד"כ גם נחבאת בצללים ולא באור התודעה.
היא משרתת אותנו נאמנה, מאפשרת התערסלות חמימה בחיקה, ומזמנת אהדה, תשומת לב, אמפתיה, חמלה, הגנה..
גם אם לפרקי זמן קצובים.
זה מנגנון הגנה והתנהגות מנצחת* שאנו נושאים בתוכנו שנים ארוכות מבלי להיות מודעים..

והשינוי.. השינוי מגיע רק מהתבוננות פנימית אל הסיבות, הכוחות המניעים, הצרכים הפנימיים, ומשם מתחילים תנועה.
זה תהליך של הבנה והתבוננות עמוקה, והכי חשוב – של רצון אמיתי לשינוי. לוותר על כל הדברים ה"טובים" שמגיעים עם זה, להבין שזה לא לגמרי "אמיתי" או "ארוך טווח", ובעיקר לרצות לייצר מציאות אחרת.
משם יבואו האומץ, התנועה, ההצלחה,
והחופש המופלא שבלהיות אחראי לגורלי ועדיין להנות מהחוויה.

וזה נושא מורכב,
ופשוט,
וזה בעיקר תהליך.

ומכך שמעבר לחופן המילים שהנחתי כאן, אין באפשרותי לספק בפלטפורמה הזו הכתובה גם פתרונות,
מה גם שאני מאמינה שהפתרון אצלך, ואני – קטונתי מלקבוע או לדעת מה "נכון" או "טוב" עבור אחרים. אני יכולה רק להוות מסגרת מלווה, תומכת וקשובה,
אבל לא אני זו שעושה את העבודה.

השאלה העיקרית הנשאלת, בעצם, היא מה הבחירה שלך עבורך – להמשיך להיטלטל כמו סירת משוטים קטנה באוקיינוס גדול, או להיות האוקיינוס של סירת המשוטים שלך?

[*התנהגות מנצחת – על קצה המזלג – התנהגות (לאו דווקא מודעת) שסיגלנו לעצמנו בגיל צעיר, והיא עדיין משרתת (ברמה זו או אחרת) את הצרכים הפנימיים שלנו.]